יש לי קעקוע אחד, על יד ימין שלי, עשיתי אותו חודש בדיוק אחרי שהתגרשתי. גפן הייתה אז בת חמישה חודשים, השארתי אותה עם מטפלת נחמדה ונסעתי אל המקעקעת ברחובות, היה לה בית ממש קטן ובתוכו סטודיו עוד יותר קטן ובכל זאת, לקח זמן להשיג תור אליה.
“על מה חשבת?", היא חייכה אליי וגלגלה לעצמה סיגריה. “השם גפן", אמרתי, “בתוך ספר". “לא הבנתי", היא הביטה בי. “לבת שלי קוראים גפן ואני כותבת בשביל לחיות, אז לשלב את השניים". “הבנתי", חייכה, “תמתיני פה".
היא יצאה מהחדר והלכה אל המחשב שלה, שם בנתה את הסקיצה, בינתיים שתיתי קפה קר שבעלה הכין לי ועיינתי באלבומי הקעקועים שהיא כבר ביצעה. יש לה ידיים מבורכות, אין ספק, לא היה שם שמץ של קלישאתיות. אחרי חצי שעה חזרה סוף–סוף ובידה הסקיצה, ספר פתוח, עטוף בגבעולי ועלי גפן ובתוכו, באותיות אדומות, שמה של בתי.
“כמובן שעכשיו נחליט על שינויים שתרצי". “שום שינוי", אמרתי והגשתי לה את ידי, “ככה בדיוק אני רוצה". היא שוב חייכה וניגשה למלאכה. אחרי שעתיים יצאתי משם מעט כאובה, אבל עם קעקוע יפה כל כך. לפעמים, כשגפן מתפנקת ומתרפקת עליי על הספה, היא מלטפת את הקעקוע ושואלת בפעם המיליון: “אבל בשביל מה עשית אותו?".
“כדי שתמיד תהיי איתי". “אבל אני איתך, אנחנו כל הזמן ביחד, אמא", היא מפגינה בגרות ופניי הופכות חמוצות, איזה חוסר הערכה זה. הקרבתי את ידי הימנית בשביל זה, ואף מילה על טרומפלדור, זה לא הנושא.
כשאני ובני דודיי ודודותיי היינו קטנים, כמעט בכל ארוחה משפחתית היו שלוש סאגות שחזרו על עצמן, כולן מפי סבתי מרסל ז"ל. הראשונה הייתה “מי שיאכל את העין של הדג, מקבל מסבתא 100 שקל".
כולנו נגעלנו, זה היה דוחה, חוץ מבן דודה אחד שלי, שתמיד הרים את היד, אכל את העין וחטף לסבתי את השטר מהיד. “איזה חזיר לכסף אתה", הקניט אותו בן דודה אחר. ה"חזיר לכסף" הזה הפך לחתיכת עשיר עם השנים, אי אפשר לומר שלא ראינו את הזרעים שפיזר.
הסאגה השנייה הייתה סיפורי השואה שלה. נכון, הייתה שואה בתוניסיה, ונכון, לקחו את אחיה למחנה עבודה, ברגן בלזן אם אני לא טועה, ונכון, חיילים איטלקים ששיתפו פעולה עם הנאצים בעטו לאמה בבטן וזו הפילה את ילדה.
אבל הסיפור שנשמע מפי סבתי שונה בתכלית, הייתה לה מין צלקת ירוקה לאחר שנגעה בילדותה בסרפד. היא החליטה שזה לא מסרפד, זה חייל נאצי שתפס אותה, התחיל לקעקע לה מספר וברגע האחרון היא הצליחה להימלט.
“מיליון נאצים ורק את נמלטת?", לעגנו לה כולנו. “כן כן, חבל שאתם לא מאמינים לי", אמרה והמשיכה לאכול. “ממש מרסל גיבורת ניל"י", הקניט אותה בן דוד שלי. אחר כך קיללה את כולנו ואחר כך בירכה אותנו כדי לכפר על הקללה וצעקה שנמשיך לאכול.
הסאגה השלישית הייתה הסיפור האיום, הנורא, המבהיל, המזעזע, והוא שאמה נהגה לרחוץ גופות בתוניסיה ולהכין אותן לקבורה, ומי שעשה קעקוע, רגע לפני שנקבר, פוגש את האש. שורפים לו את החלק של הקעקוע וככה הוא עולה לגן עדן, וגם שם, לא בטוח שיקבלו אותו, כי זו כפירה ביהדות, ואסור לנו.
שנים נחרדתי מהסיפור הזה, גם כשראיתי איך בני דודיי עושים קעקועים, פירסינגים ועוד כל מיני דברים אופנתיים. כשאחותי קעקעה על עצמה את המילה “אמא", אמי ז"ל, שהייתה כל כך נגד זה, נשברה, בכתה וחיבקה אותה.
וכשסבתא שלי, בכבודה ובעצמה, הייתה על ערש דווי, היא בכל זאת ליטפה את ידו של בן דודה שלי שקעקע את אותיות הקבלה או משהו כזה ואמרה לו: “עכשיו אתה יותר יפה". עדיין שמרתי אמונים לה ולמה שציוותה עלינו בילדותנו.
בערב יום השואה התכנסנו שוב, כל בני הדודים, לארוחה ענקית שבישלה אריאלה דודתי, לציון יום האזכרה לפטירתו של סבי. זה קורה כמעט תמיד בערב יום השואה. לפני 20 שנה, חמש דקות לפני שנפטר, קם סבי מהספה שעליה נהג לשבת ולצפות בחדשות, בסרטים מצריים עם סבתא שלי ואפילו ב"לגעת באושר" (כן, מוזר, אבל הוא אהב טלנובלות ישראליות), פתח את כל ארונות האוכל בבית ואת המקרר.
כשהביטה בו סבתי ושאלה, “מה יש לך, אמיל? אתה רעב?", כי מעולם לא עשה זאת לפני כן - תמיד האוכל הוגש לשולחנו וגם פונה משולחנו - ענה לה: “רק רוצה לראות שיש לך הכל". ואז באה צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, והוא עמד בצפירה וסבתי עמדה על ידו, וכשתמה הצפירה, לחש “יהודים, מסכנים, יהודים", אחז בליבו ונפל על הרצפה. בתוך כמה דקות נפטר.
אחיה של אמי כבר מאוד הזדקנו, וגם אנחנו, הנכדים, כבר לא הילדים שהיינו. ההומור סביב השולחן הרבה יותר זהיר, יש ילדים שמתרוצצים שדורשים את תשומת ליבנו, ואין שום פרס על עין של דג, היום אוכלים פילה.
בן דודה שלי, היחיד ששומר בקנאות על רווקותו, נכנס באיחור. “סליחה", אמר, “עשיתי עוד קעקוע". כולם צחקו יחד. “סבתא תהרוג אותך", אמרה בת דודתי הבכורה, ובדיוק כשאמרה את זה, עף עליה חומייני: “הנה, אמרתי לך! זו סבתא".
“אוי כמה אתם מטומטמים", הוא מלמל, התיישב והעמיס לעצמו אוכל על הצלחת. אחר כך חשפנו כל אחד בתורו קעקועים שהחצנו וכאלו שאף אחד לא ידע עליהם. היה צחוק רם ומיטיב בשולחן. “לי יש רק אחד. גפן", אמרתי כשהגיע תורי.
“תקעקעי את עוף החול", אמר הרווק ודחף עוד שניצל לפה, “כל מי שמתגרש מקעקע את עוף החול, זה שקם ועף למרות הכובד, למרות שגם עם מטוס יהיה לך קשה לעוף", רמז על משקלי וכולם פרצו בצחוק, חוץ מדודה שלי, שהעיפה עליו פקק של בקבוק למצח.
“מה עשיתי?", אמר וחטף עוד צ'אפחה מדוד שלי. “תאכל, יותר טוב לך", אמר לו. צחקתי, התגעגעתי להוויה המשפחתית הזאת, וחבל שאמא שלי חסרה בה. בעוד חודשיים אעזוב את חריש. באתי כדי להיות קרובה לאחותי ולאמי, וכשאמי נאספה אל אמותיה ואבותיה, אין לי יותר מה לעשות פה. אחזור לראשל"צ, שם הרבה יותר נוח לי לעבוד, יש לגפן יותר אטרקציות, וחבר קרוב מאוד ללב אומר לי “די לנדודים, חפשי לך דירה ואעזור לך לרכוש אותה". דברים כאלו מביכים אותי, אבל באמת, די לנדודים, הגיע הזמן להתקבע.
אתם יודעים, לפני שהגיעה גפן לעולם, אמרתי לעצמי שאם יום אחד אתקעקע, אכתוב את המילים “קול קורא לנדוד" מתוך "שיר אהבה בדואי".
ואם ארגיש שהתקבעתי מדי ואבדה לי לגמרי תשוקת הנדודים, אקח את ידי השמאלית ואסע שוב, אל המקעקעת.