כשהייתי ילדה ומישהו היה אומר לי שאני לא מסוגלת למשהו, אמא שלי הייתה אומרת לי "אז תעשי דווקא ותראי לו שכן". המשפט הזה מלווה אותי כל החיים, בעיקר בתקופות שבהן אני עושה דברים שאני לא רגילה לעשות וחושבת שאני לא יכולה לעשות. בשנה וחצי האחרונות המשפט הזה נעשה ממשי יותר מתמיד, לנוכח שינויים דרמטיים והחלטות דרסטיות שאולי נראות טריוויאליות לאנשים שמבינים שתנועה היא חלק מהחיים. אני לא.
אחרי שהקרקע נשמטה מתחת לרגליי, ובעצם מתחת לרגליים של כולנו, נשבעתי שלא אוחז יותר בשום דבר. לא בחומר, לא בבית. לא אוציא הון על חפצים יפים, לא אקנה סטוקים של בגדים בסייל, לא אצבור ארגזים וקופסאות של טקסטיל או פלסטיק שמיובא מסין, רק כדי שהם יעלו אבק בחלל המגורים שלי וייתנו לי תחושה כוזבת של ביטחון ושייכות.
במשך חודשיים חייתי עם מזוודה וחצי, ולא הייתי צריכה יותר כלום.
אחרי שנאלצתי לעזוב את הדירה הקודמת ב־7 באוקטובר, עברתי לקיצוניות השנייה. ממי שנאחזה בשיניים בדירה מתפרקת ובסטוקים של חפצים מהעבר, עברתי להתגורר בדירה זמנית, עם תשלום מראש ובלי מחויבות ארוכת טווח. בלי שורשים, בלי שם על הדלת, בלי תיבת דואר, עם ריהוט גנרי של חברה שוודית, שעובדת על מערך שיווקי פסיכולוגי גאוני, שגורם גם למי שפקדה פעמים ספורות את הסניפים שלה לצאת עם המון חפצים שהיא לא צריכה.
במשך חודשים הייתי מוכנה לקום ולברוח. חייתי כמעט כמו בבית מלון. תמיד אהבתי בתי מלון, כשהייתי ילדה רציתי לגור במלון, להיכנס לחדר נטול אופי ולהיטמע בתוכו בלי מאמץ. רק אני והפנימיות שלי. בלי לתלות את התמונה של סבתא, שהמסגרת שלה התנפצה באחד המטחים הראשונים ומאז נותרה חשופה, נשענת על הקיר, מביטה עליי מדי פעם ותוהה מתי אמסגר אותה שוב.
מהדירה שנפגעה הוצאתי שני ארגזים כבדים של זיכרונות. מדהים שהזיכרונות כבדים יותר מכל השאר. הייתי זקוקה לעזרת שני גברים חסונים כדי להעלות אותם הביתה. "איפה למקם לך אותם?", שאל אחד והוסיף שכדאי שאחשוב טוב, כי יכול להיות שלא אצליח להזיז אותם לעולם והם עשויים להישאר לנצח במקום שהשארתי אותם.
אני לא באמת זקוקה לזיכרונות האלה. אני עדיין זוכרת. אם יגיע יום שחלילה לא אזכור, מה הם יעזרו לי? ובכל זאת, נעים לי שהם שם, ארוזים היטב, עטופים בניילון. מזכירים לי את העומקים שצללתי לתוכם כשיצאתי למסע ההתבגרות, מזכירים לי שכשרציתי וכשהנחתי את הפחדים בצד, הצלחתי להעז ולהגשים.
23 שנים אני מתגוררת בעיר. עברתי רק שתי דירות, משתיהן הועפתי, אחרת לא הייתי זזה משם בחיים. מהדירה הראשונה נאלצתי להתפנות בשל פינוי־בינוי, בשנייה פגעה רקטה של חמאס. המתווך שסייע לי להתמקם בדירה הנוכחית, השביע אותי שהפעם לא אחכה עשר שנים כדי לזוז. "מה את נתקעת", שאל, "אנשים זזים, אלו החיים". וזה קרה.
השבוע, שנה וחצי אחרי שעברתי לכאן, אחרי שכמעט הרגשתי בבית - אני עוזבת. ועוד באמצע חוזה, מי היה מאמין. אני לא עוזבת רק את השכונה, שהייתה חלק בלתי נפרד ממני בילדותי ובבגרותי, אני עוזבת גם את עידן הנדודים, את הדירות הקטנות עם המטבח שמחובר לסלון שמחובר לחדר השינה.
אני עוברת לבית אמיתי, בית של "גדולים". בית שצריך לקנות לו ספה ומקרר ומכונת כביסה. שצריך לחשוב בו על חדר עבודה ועל פינת אוכל, ועל אירוח בחגים ואת מי מזמינים. בהתחלה היה לי קשה לחשוב על לטעת שורשים שוב, אחרי שכבר התנתקתי מהם. אבל הבנתי שיציבות פיזית ביקום הזה היא הבל הבלים. כל הקלישאות על כך שהבית נמצא בלב ועם האנשים הקרובים לך התבררו כנכונות בזמן התלישות שלי. אף שהיה בזה גם משהו משחרר. קצת מרגש אפילו.
אומרים שצריך לנוע מקיצוניות אחת לשנייה כדי להתאזן. כשעלה הרעיון של מעבר דירה ומגורים משותפים, פחדתי. אבל כמו שאמא שלי אמרה - עשיתי דווקא. יצאתי מאזור הנוחות, שכל כך לא היה נוח.
כשיתפרסמו השורות האלה, אני כבר אשכב על הספה שלי, בסלון שלי, בבית שיש בו יותר מארבעה קירות. בית עם שלט על הדלת ותיבת דואר. הפעם בלי פחד להתמסר, בלי פחד לאבד. בלי פחד לחוות את מה שהחיים מזמנים. עד הסוף. ומחר אני הולכת למסגר את התמונה של סבתא.