הלילה השני שלי בבטומי שבגיאורגיה. קיבלתי סוויטה יפה במלון הילטון, נהג שאסף אותי משדה התעופה ואת רוסודאן, עובדת בכירה בלשכת התיירות של העיר, שפוגשת אותי פעם ביום לשלוש שעות של סיור באחד מאתרי העיר היפה הזאת, שבהן היא מסבירה לי על ההיסטוריה, האוכלוסייה, התיירים שמגיעים והבעיות שבהן הם נתקלים. אחר כך אנחנו נכנסות למסעדה מקומית לארוחת ערב או צהריים, והיא מזמינה בערך את כל המנות בתפריט. את שאר הזמן אני מבלה לבד, מסיימת לכתוב את ספרי השישי שייצא ממש בקרוב.
זו הפעם השנייה שבה הם פונים אליי ומבקשים שאגיע. הפעם הראשונה הייתה קצת לפני המלחמה, אז התקשרה אליי שדרנית הרדיו והמרצה לתקשורת, פנינה בת צבי האהובה עליי מאוד (ועל אבא שלי יותר. בכל בוקר, כשמתארגן לשחרית בבית הכנסת, מאזין לה ומיד אחרי כן הוא מתקשר אליי ומבקש שאשדך לו אותה) וביקשה לתווך ביני לבינם. "נמאס להם שבטומי מקוטלגת כ'קזינו', היא נפלאה לילדים, אולי תביאי את גפן ותבואו שתיכן?". האמת היא שחשבתי על זה ברצינות, אבל אז הגיעה המלחמה וגדעה הכל.
הפעם השנייה הייתה ממש עכשיו, רגע אחרי שכתבתי על חיבתה של אמי ז"ל לעיר הזאת. כן, אמי אהבה קזינו, מכונות וכל היוצא בזה. היה לה אגרטל זכוכית כזה, שאליו שלשלה כל פעם מאה או מאתיים שקל, וכשחסכה מספיק, טסה לבטומי והימרה שם להנאתה. ספוילר: מעולם לא חזרה עם כיסים מפוצצים מדי.
אבל זו הייתה הבריחה, ההנאה שלה וההפוגה מהחיים שלא תמיד חייכו אליה. לפני שנה וקצת, כשהכירה את האיש שהפך לבן זוגה, אחרי 20 שנות בצורת, טסו שוב אל העיר, אבל הפעם גם ראתה, חוותה אותה, אכלה בה וטיילה בה המון.
"את חייבת לנסוע, מרסל", אמרה לי אמי. "אולי ניסע יחד? את מאוד תאהבי אותה, יש בה הכל וכל כך זול", שיווקה. הנחתי שבטומי זו אילת רק קצת יותר גדולה, אז ויתרתי. היום אני מבינה שהפסדתי שני דברים: חו"ל עם אמי - אף שטיילתי בחצי עולם, עם אמי לא הייתי בחו"ל אף פעם; ואת העיר היפה הזאת, שבנייניה, רחובותיה, סמטאותיה ואפילו הטיילת הארוכה בה - מושפעים כולם מארצות אירופיות נחשקות כמו איטליה, פראג ואפילו קצת צרפת.
צריך לראות כדי להבין.
הפעם הסכמתי, זו לא פרוצדורה פשוטה בשבילי לטוס לבד, בפרט כשאמי לא איתי כדי לסייע לי ולישון עם גפן. הייתי צריכה לשלם למישהי שגפן בוטחת בה מספיק כדי שתישן איתה, תלביש אותה יפה לגן, תכין לה קופסת אוכל ראויה וגם תאסוף אותה ותקלח אותה. בסוף מצאתי כזו, שגפן אפילו כל כך אהבה, שהסכימה לישון בביתה ולאכול ממטעמיה. אבל היו גם קרייססים. אף שנסעתי לשלושה לילות, היא טלפנה אליי כל כמה שעות ואמרה לי שהיא מתגעגעת, בכתה, ואפילו השתטחה על הרצפה, מה שאף פעם לא קרה.
חשבתי לעצמי שחבל שלא לקחתי אותה. מאידך, הרגע שבנו מחודש בתאילנד, ולהיות עם ילד בחו"ל זה נורא אינטנסיבי. את הטיול הזה רציתי בשבילי, לכתיבה ולזיכרון. כך שטלפנתי לכל האמהות החד־הוריות שאני מכירה, כדי שינחמו וייתנו לי מוטיבציה ואולי אפילו ייקחו ממני את ייסורי המצפון, והן עשו זאת ברצון.
בטומי יפה, באמת. זו לא כתבת תיירות או שיווק. אבל יש בה משהו תמים כל כך, שנסיעה של 40 דקות במונית עדיין עולה 6 שקלים (בעוד בתאילנד, מעצמת ה"זול", נסיעה כזו עולה 35 שקל), ואם תבקשו לתת טיפ לנהג, הוא יגיד "תודה" ויחייך, אבל בדיוק אותו החיוך, גם אם תבחרו לתת לו רק את 6 השקלים שביקש מלכתחילה.
האוכל שם לא מרוסס. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיים שטעמתי ירקות כמו שהם ודגים כמו שהם ובשר כמו שהוא. אנשים מתלבשים יפה־יפה למסעדות, ויש נגן פסנתר שמלווה זמרת בשמלת ערב, ואתם אוכלים ושותים, ואני ממליצה גם להשתכר מאחד היינות שלהם, ובסוף משלמים על כל הדבר הזה פחות מ־100 שקל.
והם אוהבים אותנו, הישראלים, אפילו מאוד.
"והחוצפה?", שאלתי את רוסודאן כשטיילנו בגנים הבוטניים העצומים שלהם. היא צחקה: "זה לא זר לנו", ענתה לי, "גם אנחנו כאלו, והאיטלקים, והסינים, ומי לא בעצם? הישראלים מצוינים בשבילנו".
דיברנו קצת על דתות, כי בחמש דקות של הליכה עברנו שני מסגדים, שלוש כנסיות ובית כנסת אחד: "דתות לא מעניינות אותנו, כולם מסתדרים פה עם כולם", והיא צדקה, יש שם מין שלווה קסומה כזו. ישנם אלו שמגיעים להמר ולא יוצאים מבתי הקזינו המפוארים, וישנם אלו שמגיעים לטייל, לראות תרבות אחרת, לנוח ולאכול. וישנם המקומיים, אלו שגרים שם, מתפרנסים מ־300 דולר לחודש, ואומרים תודה על הקיים. אלו מסבירים פניהם לתייר ולא משנה אם על צווארם צלב או שהם אוחזים בידיהם מסבחה ומונים את כל ברכות האסלאם.
בלילה שעמם לי ולא נרדמתי, הכנסתי את הלפטופ אל תיק הגב שלי וירדתי שוב אל הסמטאות הציוריות, לשמחתי הן שקקו חיים. מצאתי לי בר יין נסתר, שבו כמעט ולא היו אנשים, ונכנסתי. "אפשר עם לפטופ?", שאלתי.
"קומפיוטר?", שאלה חזרה אישה בעלת מבטא רוסי כבד.
"כן", עניתי.
"ויין?", ניסתה לבדוק אם גם אקנה משהו או שרק את הרשת האלחוטית אני צריכה.
"בטח, וגם לאכול", עניתי ובתוך רגע התיישבתי והיא אפילו קרעה מהחליפה שלי חוט סורר.
הזמנתי לי יין אדום חצי יבש וחמישה חינקלי עם בשר. כן, זה המון ואי אפשר לסיים את זה, אבל שיהיה.
המשכתי לכתוב, הספר כולו מספר על שלוש השנים הנוראיות שעברתי, על הניתוח ההוא והמחלה ההיא, שעליהם אני כותבת לכם רק ברמז, על הגירושים, גידול בתי לבד, 7 באוקטובר והפינאלה - המוות של אמי. מכאן, אפשר רק לקום ולבנות ממלכות יפות. ויש בו הרבה העצמה בספר הזה, איך החיים מרביצים לי אבל אני מתעקשת לנקות את פניי מהדם ולבחור בטוב שבהם שוב ושוב, מתישהו הם יתעייפו ויתחילו ללטף. אני כותבת ונזכרת כמה זמן לא עשיתי את זה, כמה זמן לא כתבתי על גבר שאוהב אותי, על סצינות מביכות שקרו לי, על צחוק בלתי נשלט שיצא ממני, ופתאום המילים יוצאות ממני ואני חווה ריפוי באמצעות הכתיבה ובאמצעות הנוף היפה שנגלה אל מולי, מאחוריי ומצדדיי.
כל כך הרבה פעמים אני חוזרת על אותה המנטרה בסדנאות הכתיבה שלי: "הכתיבה היא כלי תרפויטי", ואני רואה את התלמידים מתמכרים לכתיבה, כותבים בשצף, ומקנאה בהם ואפילו נשבעת שכשהם ייצאו מהכיתה, אשב על הרצפה, אניח את הלפטופ על ירכיי הדשנות ואכתוב. אבל שלוש שנים לא יצאה ממני מילה מלבד הטורים ל"מעריב" והפוסטים לפייסבוק, ופתאום עכשיו - כשהייתי פסע מערש דווי נפשי, וכשאני עטופה בתוך בר יין שנראה כמו בית והברמנית נראית כמו סבתא רחומה - אני כמעט מסיימת אותו ושולחת לעריכה הלשונית.
ביום השלישי אני קמה מחויכת, הפעם רוסודאן לוקחת אותי לסבב מוזיאונים מרתק, ובלילה של אותו היום אני פוגשת בחור ישראלי שהגיע לשם עם בת זוג וחוזר לבד, ושנינו מקטרים זה באוזני זה על אהבה ועל פערי המחירים בארץ ונשבעים שבקרוב נהגר. שנינו יודעים שביום ראשון הוא יחזור לחברה שלו ושאף אחד מאיתנו לא יעזוב את המדינה, ובכל זאת, זה נעים והיין טעים, הפעם לקחתי חצ'פורי.
וביום הרביעי, רגע לפני הטיסה הביתה, אני נוסעת אל אחת משלל חנויות הצעצועים שלהם וקונה כל כך הרבה מתנות לגפן, וכשהכל עולה לי 200 שקל, אני מוסיפה עוד קצת.
בבית, רגע לפני שאני נוסעת לאסוף אותה מהגן, אני פותחת את המזוודה ופורשת את כל המתנות על השולחן. כשהגננת פותחת את השער, היא רצה אליי, מחבקת אותי ומנשקת אותי בפה.
"אני מתעלפת מאהבה", אני עושה את עצמי מתעלפת על המדרכה, וגבר אחד עם כיפה שואל "הכל בסדר?".
גפן צוחקת צחוק מתגלגל: "בכאילו היא עושה, כמו הצגה".
בבית היא פותחת את המתנות, אבל בקושי מביטה בהן, עיניה בעיניי והיא אומרת, "אני מאוד התגעגעתי אלייך, אמא, אל תגורי יותר במטוס, בסדר?".
"בסדר", אני מבטיחה לה, קמה לעברה, מנשקת את תלתליה ומתעלפת שוב על השטיח.
הלוואי שגם אמא שלי לא הייתה גרה במטוס.