אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לאחרונה לכל מיני דברים, גם לכאלה שלא באמת אמורים להתגעגע אליהם. כנראה שככה זה בתקופות של שינוי, כשאי־הוודאות של העתיד גורמת לנו להיאחז במה שכבר היה, גם אם תפקידו הסתיים מזמן. לכל אחד יש בוידעם רגשי מלא באנשים, הרגלים, מחשבות ועוגנים שאנחנו ממשיכים למשוך מתוך אינרציה, פשוט כי הם היו שם כל כך הרבה זמן. ואז, כשצריך להיפרד, יש תחושה מוזרה.
חשבתי על זה כשעברנו לשעון קיץ בשבוע שעבר. בעשור וקצת שאני כותבת את הטור הזה, היה לי ריטואל קבוע של תסכול מהחלפת השעון. היום שאחרי היה תמיד הכי מתסכל. השמש שעדיין הייתה גבוהה בשמיים, בין חמש לשש אחר הצהריים, הזכירה לי את כל מה שאנחנו מפספסים כאן כשהימים מתארכים ועד כמה אור הוא דבר כל כך מתבקש במדינה עם אקלים כמו שלנו. מחשבות על מה שאנחנו מפסידים תמיד הציפו אותי בסוף מרץ ושוב בסוף אוקטובר.
אלא שאז קרו כל מיני דברים שהזיזו את התסכולים הישנים הללו הצידה, את הדברים שהיו תמיד במרכז סדר היום הציבורי או אלה ש"פותחים איתם מהדורות". תופעות מרגיזות בסגנון “רק בישראל", שהיו ועדיין אופייניות למדינה שלומיאלית כשלנו, תעלת בלאומילך של המזרח התיכון, נראו לי פתאום חינניות.
פעם, למשל, הייתי מתעצבנת על כך שבמדינה עם אקלים כמו שלנו, עדיין צריך דודי חשמל ולא דודי שמש וצריך להפעיל טיימר למים חמים במקלחת ב־29 מעלות בצל. היום אני רק מציינת את זה לעצמי, מחייכת וממשיכה הלאה.
לפעמים הגעגוע הכי מוזר מתפרץ דווקא כשלא מצפים לו. הלכתי עם חבר למופע האיחוד של צעירי תל אביב. בני 43 ומעלה יבינו למה זה היה אירוע היסטורי. שבועיים חיפשנו כרטיסים במחיר סביר, בסוף התפשרנו על יציע, ושני בני כמעט 48 צעדו להיכל התרבות בג'ינס של הניינטיז ונפש של גיל 14, בתוספת כאבי גב מהליכה מאומצת לכיוון האולם.
אלא שבחרנו ערב גרוע במיוחד להתרפק על נעורינו האבודים - בדיוק כשכיכר הבימה התמלאה במפגינים בעקבות הניסיון לפטר את ראש השב"כ רונן בר. תהינו אם המופע יבוטל, כי בכל זאת לא היה אפשר למצוא חניה באזור, אפילו לא להתקרב ברגל לאזור - אבל בישראל כמו בישראל יש דברים שמצליחים לתפקד כרגיל במיוחד כשרווח או הפסד כספי מרחפים מעל. מסתבר כי כשרוצים - הכל אפשרי.
בשבע וחצי בערב עמדתי ליד חלון הזכוכית העצום של היכל התרבות והשקפתי על הכיכר הסוערת - המונים צועקים, נאומים על הבמה - אבל אני לא שומעת דבר. המבט שלי זז ימינה - בבית הקפה הסמוך, פרלמנט של מבוגרים ממשיך לשתות את הקפה בנחת, כאילו כלום לא קורה. מי שמכיר פרלמנטים יודע שזו מסורת - אנשים קבועים, שעות קבועות, שום דבר לא יזיז אותם.
גם לא טיל מתימן. אני מביטה שמאלה - מישהו יושב על המדרגות ליד קופות ההיכל ומגולל באדישות בטלפון, לא מתעניין במהומה. מאחוריי - שתי קבוצות של מעריצות נלהבות של סער פין וקולות של באלאנס מאולם הקונצרטים הקטן.
זה היה ערב מוזר, אפילו בסטנדרטים של התקופה הזאת. כשהקהל שר יחד “עוף גוזל" בסוף המופע, חזרתי למסיבת הסיום הנוראית של התיכון, ההיא שרק רציתי להימלט ממנה. אחר כך הגיע “אם" של שמוליק קראוס - שיר שהזכיר לנו שאף על פי שאנחנו מתרפקים על עבר שלכאורה היה טוב יותר, אין חדש תחת השמש במדינה הזאת. מישהו עלה עם שלט לזכרה של עדן ירושלמי ז"ל, ואחרי שעה וחצי של מופע בעמידה, כולם התיישבו באותו רגע, כאילו בתיאום בלתי נראה.
כשיצאתי החוצה, הכיכר כבר הייתה כמעט ריקה - רק כמה מפגינים מפוזרים ואנשים עם מעילים מוגזמים לעונה הבלתי צפויה הזאת. נשמתי עמוק, הערב נגמר. ואז, ברגע שחשבתי שכמה טוב שאנחנו כבר לא בני 14, מצאתי את עצמי כבר עומדת במדרגות - אזעקה, טיל מתימן.
אפילו סרטי המדע הבדיוני הכי מופרכים לא היו יכולים לכתוב סיפור טוב (או גרוע) יותר על המקום הזה.