שמו אלי, ומתברר שכבר שנים הוא עוקב אחר הטור שלי. לפני כמה חודשים, בעיצומה של המלחמה, שלח לי תמונה שלו, לבוש מדים, יושב על כיסא, באמצע בית הרוס בשכונת זיתון, בדרום העיר עזה ובידו אחד מספריי, נדמה לי שהיה זה “עיניים טובות". הוא כתב לי שהספר הזה, ששאל מהספרייה המרכזית של כפר יונה, עובר בין כל המילואימניקים, וכל אחד בוחר לעצמו סיפור אחד שמזכיר לו מישהו או משהו, ובחסותו מוריד דמעה.

האמת, ברגע הראשון דמעתי מאוד. ראשית, הדבר היה לי לכבוד גדול, העליתי את התמונה הזאת לפייסבוק, הדפסתי אותה ונעצתי על לוח העבודה שלי ואפילו עניתי לאלי וכתבתי לו כמה הוא ריגש אותי, והתחננתי שישמור על עצמו וכך גם כל אלו שמסביבו. הוא הבטיח לעשות כן. אחר כך, ברגעים של אחרי, תהיתי לעצמי, אם חייל שיושב על כיסא וקורא ספר סיפורים קצרים, זו התשובה שלנו לחמאס, ואולי כדאי שעד יעבור זעם, אשב לי בממ"ד, כי מה כבר יש לחפש בחוץ.

המשכנו להתכתב, הבטחתי שאשלח לו ולשאר הפלוגה עוד ספרים שלי, כי כשאין סלולריים, נאחזים בכל מה שכתוב, וידעתי, עם כל הצניעות שבדבר, שהסיפורים שלי כולם חמלה, אהבת אדם, רעות וערכים. לפעמים זה גורע מהתחכום שלהם ולא פעם חטפתי על זה מכל מיני מבקרים, אבל רק ככה אני יודעת לכתוב. יום אחד כתב שהוא שוב נכנס לעזה, אחר כך עלה צפונה, לסוריה, ולא מזמן ראה את החרמון מהצד השני שלו. ואף שמעולם לא פגשתי אותו, ליבי יצא אליו, דאגתי, כמו לכל חייל אחר.

רגע, אני עוצרת שנייה, כי בטח הרבה מכם דילגו כבר לסוף, לראות שאין פה סוף רע, ואם יש כזה, תכננו להפסיק לקרוא. אז אין פה סוף רע (אלא אם אלי לא יאהב את הטור עליו, ואז זה עניין אחר): אלי השתחרר ממילואים וכבר שב לאשתו וילדיו בשלום.

לפני שלושה שבועות, מוזר שגם באבל הזמן עובר כל כך מהר, בזמן שישבנו שבעה על אמי מרגלית ז"ל, נכנסו שלושה חברים שלי, הביאו קרואסונים, שתייה ובורקס. אחרי שחיבקו אותי, ניגשו אל השולחן וסידרו הכל, הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, והמבקרים הרבים טרם פקדו את הבית. שנייה אחרי שהגיעו, נכנס עוד אדם, צנום, לא גבוה במיוחד, עם חיוך יפה וארשת פנים מעט מבוישת.

“משתתף בצערכם", לחץ את ידי ואת ידי דודיי ואחותי. הבטנו זה בזה, כמו שעשינו בכל פעם שלא הבנו מי הגיע ובשביל מי. “שב", אמרתי לו, “אני מתנצלת, הראש שלי קצת לא פה, למי הגעת?".

“אוי, את צודקת, לא הצגתי את עצמי, אני אלי", השיב לי וזיהיתי מבטא ארגנטינאי.
“אלי? אתה מהעבודה של אחותי?".

“לא, אני אלי, החייל עם הספר, מעזה, שלחתי לך תמונה והתכתבנו".
“בטח! אלי!", נעמדתי בהתרגשות וסיפרתי לחברים שלי עליו.

“נו, כבר היית בעזה, לא יכולת לדאוג שיתרגמו אותו לערבית?", התלוצץ ידיד שלי והצחיק בעיקר את עצמו.
“לא ידעתי אם להגיע", התנצל, “אחרי הכל, מעולם לא נפגשנו ואנחנו זרים".

“אנחנו ממש לא זרים", אמרתי לו, ודמעות נקוו בעיניי. הרבה קוראים שלי הגיעו במהלך השבעה, גם כאלו שפעם היו באיזו הרצאה, סדנה או מופע שלי וכאלו שראו את מודעת האבל באחת מהרשתות החברתיות והרגישו צורך לבוא ולנחם. אלי לא היה הראשון, ובכל פעם זה הפתיע אותי מחדש. גם אנשים מהעבר הגיעו, כאלו שאפילו רחצו בדם הרע שעבר בינינו, הכל מחול ונמחק. והיו גם כמה חברים, שחשבתי אותם לקרובים, אבל חוץ מלשלוח הודעת וואטסאפ קטנה, לא הגיעו, לא שאלו ולא התעניינו, עוד שלב בניקיון. וזה מעולה, כי תכף פסח.

עוד אנשים מתחילים להגיע ובכל פעם זו אותה השאלה. “אבל איך? הרי לפני יומיים היא ערכה לך מסיבת יום הולדת", ושוב אני מספרת, כמו תקליט שבור ועייף, על זה שהיו לה שני עורקים סתומים, שהיא לא יכלה לנשום, שלאמבולנס בחריש לקח 20 דקות להגיע ושהיא לא סבלה.

ושוב אני מחזקת את עצמי, במילותיו של יהונתן, חבר מהכיתה שחזר בתשובה והגיע מקריית שמונה לנחם אותי, שסיפר שפעם, אנשים לא היו חולים לפני, הם פשוט היו נעלמים מהעולם. כשהגיע יום הדין, הם יכלו ללכת ברחוב, לטבול בנהר, לאכול, סתם לשחק עם ילדיהם ופתאום להיעלם. וכך היה עם אמא שלי, היא פתאום נעלמה. יהונתן סיפר לי שזה מיוחס לצדיקים גמורים, וכשאני מצטטת אותו בפני המנחמים, הם מהנהנים ומסכימים איתי מיד. גם האתיאיסטים הגמורים לא פוצים פה.

מתישהו, במהלך השיחה, אלי מפשפש בתיקו ושולף משם ספר עם עטיפה כחולה שבמרכזה איש עם כיפה, זקן וגיטרה ביד. אני מזהה מיד “קרליבך?", שואלת.

“קרליבך", הוא עונה ומגיש לי את הספר. “הבאתי לך אותו, בהשאלה כן? כי זו מתנה ממישהו, אולי זה יחזק אותך קצת במהלך השבעה".
אני לוקחת מידיו את הספר, ואחותי, שלא הפסיקה לבכות, עוצרת לרגע ומקניטה אותי: “מה את משחקת אותה, תני לי עובדה אחת על קרליבך".
כל העיניים נשואות אליי “זה רחוב מאוד פקוק בתל אביב", אני עונה ופרץ צחוק ראשון יוצא ממנה ומהנוכחים בחדר. העיקר שראיתי אותה מחייכת, ובתכלס? לא שיקרתי.

השעות חולפות, המבקרים הולכים ובאים, ובשעת הצהריים מגיע שקט גדול, כל אחד מתכנס בתוך עצמו, זו בוכה על אחותה שנעלמה לה, אחד מהאחים מתפלל, דודה אחרת מגיעה מהצפון במיוחד כדי לבשל משהו שאמי אהבה, ואחותי, שוב, מרטיבה כריות בדמעותיה ומבקשת להיות לבד. אני יושבת על אחד מכיסאות הכתר הנמוכים ופותחת את ספרו של קרליבך, איפשהו באמצע. המשפט הראשון שאני רואה הוא “מותר להתעצב לפעמים, אסור להפסיק לשמוח גם שם".

לא אכתוב שהמשפט הזה שינה את חיי, אבל בפעם הראשונה, בכל האבל הזה, התחלתי להעז ולהזכיר דברים מצחיקים שאמי עשתה, שקרים קטנים שסיפרה לנו, את הפעם הראשונה אחרי שנים של קושי כלכלי, שהקימה עסק והרשתה לעצמה לעלות על אונייה גדולה לקרוז ביוון וקפריסין, וכשחזרה, הביאה לעצמה כל כך הרבה מתנות ולנו דוגמיות של סבון מהשירותים בספינה.

הרשיתי לעצמי להזכיר לאמילי, איך אמי נלחמה עם המורות שלא האמינו באמילי, כמעט עד זוב דם (והלוואי והייתה פה גוזמה ספרותית), ואיך נלחמה עם המורות שלי, כשאמרה להם שאני מסוגלת ליותר, ולא הגיוני ששני עמודים בחוברת נחשבים שיעורי בית.

נזכרנו בפעמים שבהן שוחחנו איתה בשיחת וידיאו בוואטסאפ, למעשה, כמעט עשר פעמים ביום, וחוץ מהמצח שלה לא ראינו כלום, נזכרנו בשירי הילדים ששרה, דווקא בקול עצוב, כדי שנבכה והיא תחבק אותנו ותבקש “סליחה" כשהיא צוחקת בעצמה. נזכרנו וצחקנו, וחייכנו. ויכולתי לשמוע את קרליבך מנגן לנו ואת שערי השמיים נפתחים והיא מחייכת אלינו מתוכם.

גם במעמקים, גם בתופת, גם בתהום, חשוב שיהיה אדם אחד, היום זה אלי, מחר זה שמואל, ומחרתיים זו ריבי, שיושיטו יד וימשכו אותנו, גם אם בקושי רב, אל מקום מבטחים. תודה, אלי, על שאתה ושכמותך מגינים עלינו גם בחזית ולפעמים, גם בבית.