צהריי אחד הימים של 2016 ישבתי בדירת החדר שלי ביפו וצפיתי בחדשות שבקעו מטלוויזיה חצי סדוקה. בין כל השטויות שגיבבו שם, אמרה פתאום מנחת החדשות שאביו של חייל צה"ל, אורון שאול ז"ל, נפטר ממחלת הסרטן. זה קרה שנתיים לאחר שנפל בנו בקרב בשג'אעייה וגופתו נחטפה בידי פח האשפה של האנושות, אנשי חמאס.
כיביתי את הטלוויזיה ובמקומה הדלקתי את המחשב. היום אני כבר לא מעיזה לעשות את זה, יש בי חרדת קודש כלפי הדברים האלו, אבל בימים ההם היה הרבה יותר קל לי להתמודד עם חדשות מעין אלו לו הייתי מדובבת את אחד המעורבים בהן. וכך כתבתי במהירות ובבוסריות:
הילד שלי היה מיוחד,
עם עיניים בהירות,
חיוך של נער
וקול של גבר.
טוב, אני לא האבא הראשון
שמביט בתמונת בנו
ומקלל את כדורי העופרת שהעלימו את הטוהר הזה.
את הילד שלי לקח הצבא
ולא החזיר.
טוב, אני לא האבא הראשון
שרב צבאי קורע את חולצתו
ואומר לו לשבת שבעה.
הילד שלי ידע שאבא אוהב אותו,
זו נחמתי היחידה.
הילד שלי ידע שכשישוב משדה הקרב
אבא ואמא יחכו לו בבית
ועם אוכל, נחמה ובדיחות מטופשות,
יחבשו לו כל פצע.
אני לא יודע מה צעק הילד שלי
רגע לפני שעצם את עיניו בפעם האחרונה.
אבל האפשרות החותכת ההיא,
שצעק “אבא, בוא תעזור לי"
ולא הייתי שם,
הזריקה אל ורידיי מחלה רעה.
בכל בוקר,
צהריים,
ערב
ולילה
אני חושב עליך אורון, בן שלי.
אכזבתי אותך? תגיד את האמת!
אל תכעס על אבא,
רצית להגן על הדגל
ונתתי לך.
בכל הקרנה,
כימותרפיה,
וניתוח
אני רואה את דמותך המחייכת,
ופיך כמו מנסה להגיד לי משהו
ולעזאזל,
אני לא מבין מה.
אולי
“אני רוצה לחזור הביתה, אבא"
או אולי
“בוא אליי, אבא, אני לבד"
תצעק, אורון, מותר לצעוק!
ביקשתי להביא אותך לקבורה, אורון,
אבל יש כוחות חזקים ממילותיו של אב שכול.
רציתי לקנות פרחים, חטיפים שאהבת
ולשבת יום יום על יד קברך,
לספר לך את כל מה שלא הספקתי,
וללמד אותך את כל מה שלא ידעת.
אבל גם את זה לא נתנו לי,
וכמה אפשר לבכות?
גם הדמעות כבר איבדו תקווה.
החלטתי, אורון,
אם לא תבוא אתה אליי
אבוא אני אליך.
אפשיט ממך את המדים הקרועים,
ואתן לך חולצה נקייה עם ריח הכביסה של אמא.
אחר כך נשב שנינו על ענן,
ליד שוכן מרומים -
ונביט מטה, נשגיח על אלו שעזבנו מוקדם מהצפוי.
אתה יודע, אורון,
ימי הסליחות החלו,
אנשים מתעטפים בטלית ויוצאים אל בית הכנסת
לבקש מחילה ורחמים.
אתה יודע, בן שלי,
סליחתי תהיה שלמה
רק אם תעמוד מולי,
תשלח זרועותיך אליי,
תחייך ותגיד
“באת אליי, אבא, שמעת שקראתי ובאת"
אני בדרך אליך, אורון בן שלי,
עוד רגע ואבא מגיע,
חכה לי.
כתבתי ולחצתי “פרסם". רגע אחרי, ודי כצפוי, הפוסט הזה רץ כמו אש בשדה קרב, שיתפו אותו עשרות אלפי אנשים ואפילו מישהי ממשפחת שאול כתבה לי.
בתחילת השבוע בישרו לנו על חזרתו של אורון הביתה. החזרה היא רק פיזית, נשמתו ונפשו קשורות חזק באלו של אביו והן כבר בגן העדן של מעלה, שמחות זו עם זו, אבל עדיין, משהו הוקל, מעגל קטן נסגר. האבק מתחיל להתפזר, והמלחמה עוד שנייה וחצי מסתיימת, כמובן שיבואו עוד אחריה, טיפש מי שחושב אחרת או מסוגל להגות את המילה “שלום" מבין שפתיו.
אבל הנפש, אוי, כמה נפשות נשאיר שם בשדה הקרב, כמה הלומים, וכמה משפחות פוסט־טראומטיות, שלא לומר מדינה פוסט־טראומטית נביא איתנו.
אני נזהרת בלשוני ובכתיבתי, אבל אני בטוחה שהצער הוא שלקח את אביו של אורון השמיימה, הרצון להיות קרוב לבנו, הגוף שנכרך בנפש וההרס הטוטאלי של שניהם.
יש עוד אמא שאני מכירה, על בנה כתבתי לא פעם בטור הזה. היה לה ילד יפה יפה, שאהב אותה כל כך עד שלפעמים היה מתקשר לבוסית שלה ומבקש חופש בשבילה, כשהייתה מתארגנת לעבודה, עצר אותה ואמר “היום אנחנו ביום כיף, הכל כבר מוכן". בבוקר שישי אחד, מחבל עם קלצ'ניקוב פגש אותו באחת המסעדות בצפון הארץ וירה בו למוות. מאז היא צל של עצמה, כותבת לו הספדים מדי לילה בפייסבוק ואף יום בחייה כבר לא יהיה כיף.
אהיה כנה, מהיום הראשון פיללתי לעסקת חטופים, אנחנו לא עם שמפקיר את בניו ובנותיו, ואם כן, אין לנו זכות קיום כאן. מאידך, היחידות שאיתן צריך לדון ולבקש מהן סליחה על המחבלים שישוחררו הן משפחות הנרצחים ואלו שנשארו מאחור. אני כל כך רוצה לשמוח על חזרתם של כולם, אבל משהו בי כבה, זו לא שמחת ההתחלה כשבאו החטופים הראשונים, את מקומה מחליפה חרדה. הספיקו לי עיניה של לירי אלבג כדי להבין באיזה מצב נקבל אותם.
כמו אביו של אורון, כמו אמו של הצעיר ההוא מהפיגוע, כמו ספיר חברתי, ששכלה את סאן אחיה ומאז השמש לא מאירה לה, כמו הוריה של קארין ז'ורנו מאמבולנס המוות שלא מסוגלים לחייך יותר, וכמו עוד אלפי משפחות שנפגעו ונהרסו בין שהשכול והטבח פגשו אותן במעגל הראשון ובין שבשני, כן, וגם השלישי. אין לי מילים יפות בטור הזה, הוא אפוף עצבות על אף הבשורות המשמחות שמגיעות. לעזאזל,
מתי נרמלנו שמחה על כך שמשיבים גופה ארצה? היינו שמחים פי כמה לו היינו מלווים אותו לחופתו או בחופשתו אחרי הצבא, כשאביו היה משחיל לו כמה שטרות לכיס בשדה התעופה. אבל זו המדינה ואלו אויבינו, ובה בחרנו, ואלו שלא יכולים עוד בתוך כל זה אורזים ועוזבים, שיעזבו, אני בוחרת להישאר אף על פי כן ולמרות הכל.
הלוואי ובשעה שאתם קוראים שורות אלו יהיו כבר תצפיתניות שיישבו ויסעדו את ארוחת השבת הראשונה עם משפחתן, בלי לבקש רשות לקחת עוד פרוסת לחם, לקום לשירותים או ללכת לנוח. הלוואי ובשעת הקריאה של שורות אלו, תמצא משפחתו של אורון מעט נחמה בכל הכאב, הלוואי וישובו כולם הביתה במהרה, ואת תמונות החטופים יחליפו דגלי ישראל על ראשי תרנים ועל אדמת הדם והרצח ישתלו ילדים קטנים, בעוד שבועות מספר, נטעים יפים, לכבוד יום ההולדת לאילנות וצמיחתו של כל מה שנחרב ונגדע.
יהי זכרם ברוך.