בחמישה שקלים: כשמרסל מוסרי מצאה ספר שלה למכירה בשוק הפשפשים

1

בעוד יומיים, אם הכל ילך כמתוכנן, אהיה עם גפן בתי על מטוס לתאילנד. מאז שהתחלתי לכתוב את הטור הזה כבר הספקתי לבקר במדינת גן העדן הזאת פעמיים: פעם אחת כשקיבלתי מקדמה יפה כדי להוציא את אחד מספריי, והרשיתי לעצמי לעשות טיול אחרי צבא מאוחר, בגפי, כמובן (כמו כל שאר הטיולים שלי), ובפעם השנייה כשלא הייתי בטוחה לגבי הגבר שישן לצידי וביקשתי קצת חופש לעצמי כדי לברר. בחופש ההוא נחה עליי ההשראה וכתבתי כל כך הרבה סיפורי אהבה וארוטיקה, עד שנשאבתי לתוכם ושכנעתי את עצמי שזה מה שמחכה לי בבית. כששבתי, התחתנו, ולא אוסיף דבר.

הפעם הנסיעה שונה בתכלית. נכון, מטרת־העל שלה היא לעשות “קאט" מהשנה הכי איומה שעברתי בחיי אל שנה שתהיה טובה, מאירה ומפרה פי כמה. והמטרות המשניות הן לסיים לכתוב את ספרי השישי, שעליו אני עמלה כבר כמה חודשים, לחבר את גפן מעט לטבע ולתת לה להתחשל מעט, וגם לבזבז כסף על שטויות שאני והיא נרצה. בתאילנד תחכה לי אופר שעובדת עם כל מיני ישראלים. כשיהיה לי קשה וארצה לנשום, היא תחפה עליי ותעזור לי. אני לא נוסעת כדי להיות אמא, אני נוסעת כדי להיזכר בעצמי וליהנות מעט, אחרי ארבע שנים, נדמה לי שמגיע לי.

אמי וגיסתי הציעו לי: “תשאירי את הילדה פה, מה יש לך לנסוע איתה כל כך רחוק? סעי לעשרה ימים ותחזרי". אבל לא הסכמתי. איך אוכל לעזוב אותה לעשרה ימים? גם לא לשבוע, היא חלק ממני ותהיה לה חוויה יפה וחלומית, כל כך הרבה דברים אני מתכננת לנו שם. בטוחה שיהיו גם אתגרים, אבל אצלח אותם, כהרגלי. כמו כן, בהחלטה של רגע, הגשתי לפני כמה ימים הצעה במכרז של אל־על לשדרוג לביזנס. אנא מכם, קוראי "מעריב", עשיתי את זה באמצע הלילה כשדמיינתי את הירכיים שלי מצטופפות בתוך מושב קטן באקונומי. בבוקר הבנתי את משמעות המחיר שנתתי במכרז. בנרות השבת, תתפללו שלא אזכה בביזנס. תודה.

2

לקחתי הפסקה מהרדיו. זה כבר 11 שנים שאני משדרת ב־103FM, כל כך אוהבת את התחנה ואת האנשים בה, אבל הרגשתי שזה דורש ממני יותר מדי. כתיבת התוכנית, בחירת המוזיקה, המרואיינים שבאים לפעמים, הבייביסיטר שצריכה להגיע ולשמור והנסיעה מחריש עד לרמת השרון מאוחר בלילה בשביל שעה של שידור. אני יודעת שיש כאלו שמתפללים לתוכנית כזו, ועל כן סירבתי לשדר תוכנית פרידה. קראתי לזה הפסקה, או פגרה, ואיתמר, מנכ"ל התחנה, קיבל זאת ברצון. כשאני נשחקת או מרגישה מותשת, יוצאים ממני דברים מזלזלים ולא טובים, מרגישה שלמדתי להתבגר, לקחת סיכונים ולדעת מה עושה לי טוב ומה מקשה וסוגר עליי.

3

ביום שלישי שעבר נסעתי להחזיר את הרכב שלי לחברת הליסינג ובחרתי אחד אחר במקומו. את הרכב הזה בחר לנו אבא של גפן כשהייתי בחודש השמיני להריוני. אמא שלי זרקה לו משהו על כך שהרכב הקודם קטן מדי ולא בטיחותי לי ולילדה שתבוא, אז הוא לקח אחד גדול יותר במחיר גבוה פי כמה ובאחר הצהריים של איזה יום ביקש ממני לרדת למטה, לראות מה הביא. כשירדתי, הוא עמד ליד הרכב, כשכיסא התינוק כבר מותקן מאחור, וחייך. “יפה, נכון?", שאל ואני התיישבתי וחייכתי.

מוזר לכתוב בפואטיות על רכב, אבל בניסאן הלבנה הזאת הבאנו אותה הביתה; ובה נסעתי לחתום את הסכם הגירושים; ובה גפן הקיאה לי כשחטפה וירוס בגן ועצרתי בשוליים של כביש 443 כדי לנקות אותה; ואותה פוצצתי בבלונים ביום ההולדת של גפן; ובה נסעתי לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת בשעת מלחמה וגם בשעת שלום מדומה, כדי להרצות, להעביר סדנאות כתיבה ולהופיע. במכונית הזאת גם התשתי את עצמי וכמעט שהתנגשתי בעמוד תאורה בדרך הביתה אחרי הופעה בצפת. בסוף הפעלתי חימום ונרדמתי באיזו תחנת דלק עד 5 בבוקר, זו הייתה השינה הכי מתוקה שהייתה לי בחיים.

4

בדרך הביתה, עם רכב חדש ושחור, עצרתי בשוק הפשפשים ביפו. המון זמן שלא פקדתי אותו. הלכתי להוא שמרוקן בתים של כאלו שהזדכו על הציוד ומוכר את הספרים שלא ביקשו הילדים שלהם, כדי להעביר הלאה. אני אוהבת את הספרים הישנים האלו, פעם מצאתי יומן זיכרונות של מישהי מ־1962.

הגדלתי לעשות ובדקתי על חבריה בפייסבוק, שלחתי להם צילומים של הדפים שכתבו לה ואפילו את אוזני החמור, בתחתית הדף, פתחתי וצילמתי להם. חשבתי לעצמי שאקח לי שני ספרים לתאילנד, אחד ישן ואחד מודרני יותר. בין כל הספרים, מצאתי גם אחד שלי. לא אשקר, נעלבתי, ומיד אחר כך הבטתי במוכר ושאלתי “כמה?". ענה לי: “5 שקלים".

אחרי שקיללתי בלב, כי להוציא אותו עלה לי יותר, הכנסתי אותו אל השקית וסיננתי כדי שהמוכר ישמע: “איך מוכרים אוצר כזה ב־5 שקלים?". ראיתי שהוא נדלק וחייכתי. פתאום ראיתי ספר חום כזה, ישן מאוד, עב כרס. פתחתי אותו, בעמוד הראשון הייתה מין מפה ישנה ועליה כותרת: “תבליט חצי האי סיני".

היו עליה שמות מסיפורי הגבורה, מפרץ סואץ, איסמעיליה, שארם א־שייח', ביר גפגפה ועוד כל מיני. המשכתי לעיין בו. מתברר שהוא יצא ב־1957 ובמילים הללו הוא נפתח: “שליטי מדינות ערב לא פסחו מעולם על הזדמנות להצהיר, קבל עם ועולם, על משאת־נפשם לעתיד - להכחיד את ישראל ואת תושביה ב'פלישה קדושה' של עמי ערב".

הופתעתי מהמידע שנגלה לעיניי. מעניין, ללא הספר הזה לא הייתי חושדת כלל וכלל שמישהו זומם להשמידנו, איזה גורל טוב יש לי ששלח אותי בדיוק לפה.

המשכתי לעיין. נכתב בספר על מבצע קדש, על המיתלה ועל הקרבות של ישראל ומצרים. כל אותו הבוקר דיברו על ארבעת החיילים, בני אותה החטיבה, שנפלו בעזה. וזה הצטרף לששת החיילים שנפלו כמה ימים לפני כן ולארבעת החיילים שלפני כן, ולעוד 900 החיילים של לפני כן. ואז פגשתי סיפור של עוד אחד, משם, ובו אסכם את הטור, כי סיפור של כל אחד מהם, בין שמאז ובין שמלפני שעה, חשוב שיסופר.

הצנחן יהודה קן־דרור ז"ל הציע את עצמו כמתנדב לנסיעת מוות שתגלה מהיכן יורים המצרים. ב־16:00 עלה על ג'יפ, התניע אותו, עבר פיתול בכביש והיה למגנט עצום של האש המצרית. הכדורים פגעו בבטנו, בראשו, ובצווארו, אבל הג'יפ המשיך לנוע (וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ) ורק דקות אחר כך נעצר הג'יפ. המצרים היו בטוחים שנהרג, ככה גם אנחנו, עד ששעות - כן, שעות - אחר כך, בכוחותיו האחרונים, זחל אל כוחותינו והועבר במצב אנוש אל בית החולים. לאחר חודשיים של מאבק, נפטר מפצעיו.

שום דבר לא משתנה פה, הכל נשאר בדיוק אותו הדבר. מי שנולד עם נשמת גיבור, גם ימות ככזה, מי שנולד רע, רע יהיה כל ימיו, ומי שלא זה ולא זה, יישא כפיו השמיימה וישאל “עד מתי?".

זכרם של גיבורי ישראל, ברוך.

5

מיותר לציין, שגם את הספר הזה לקחתי. האמת שרציתי לקחת גם רומן יפה שמצאתי שם, משהו על אהבה יוקדת, אבל ויתרתי.
“קחי אותו ב־4 שקלים", אמר הרוכל וסיגריה בפיו.
“לא, לא צריכה כלום על אהבה", עניתי לו.
תאילנד היתלה בי פעם אחת, ואם לא אלמד מטעויות, אז ממה כן? 