"ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". התורה מלמדת אותנו בפסוק זה אודות האיסור לשחוט בהמה ואת ולדה באותו יום.
כל עניין הקרבנות קשה להבינו בעין אנושית וסודות עמוקים טמונים בנושא זה. הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בעצם ההסבר מהי מטרת הקרבן וגם לאחר שנלמד את שתי השיטות עדיין עניינים רבים אודות סוגיה זו ישארו לוטים בערפל הסוד והעומק.
גם בנושא זה של איסור שחיטת האם ואת ולדה באותו יום יש בוודאי רעיון עמוק הנרמז בו מלבד אולי רחמים על הבהמה שלא תראה בשחיטת בנה, והגם שאולי יקשה על בשר ודם לרדת עד שורשי הרעיון עדיין חובה עלינו לנסות ולהבינו עד היכן שידינו מגעת .
הרב שמשון רפאל הירש (מחשובי רבני גרמניה בשלהי המאה ה 19 ומגדולי מפרשי התנ"ך) מסביר. יש למשל איסור להקריב קרבן בהמה שעדיין היא "תחת אמו", שהוולד חייב לשהות תחת אמו אפילו לזמן קצר לאחר לידתו כדי שייווצר קשר בין האם לוולדה ובהמה יתומה שנולדה לאחר שהאם מתה פסולה להקרבה.
בדרישה זו של התורה כלול רעיון מרכזי והוא שיהיה לאם קשר לוולדה ושהוא לא יגדל במנותק ממנה. ברעיון זה טמונה נקודה מיוחדת של הבהמה, נקודה שיש בה תחילת דמיון לאופיו של האדם לערכיו ולדמותו.
ככלל חיי בהמה מאופיינים באהבה עצמית ודאגה להשגת מזון ותנאי מגורים וזהו דחף טבעי המוביל את חיי עולם החי. ואין לדחף זה כל קשר למידות טובות.
אך גם אצל בהמה מוצאים אנו יחס מיוחד בין אם לבנה, יחס חם ומתחשב הכולל ויתור על נוחות, על מזון ולפעמים אפילו על החיים עצמם. דבר זה מתגלה במסירותה של האם בעת הלידה ובטיפול בבנה עד שיגדל ויהיה ברשות עצמו. חוסר אנוכיות זה מזכיר את אהבת הזולת המאפיינת את האהבה האנושית.
לעומת זאת אהבת אדם לרעהו היא אהבה אלוקית הטמונה באופי האנושי והיא מתנת שמים שניתנה לבן אנוש. קורטוב של אנושיות זה הקיים באופי הבהמה אין לטשטשו או להעלימו ובעת טיפולינו בבהמה הקרבה על גבי המזבח עלינו להתייחס ולהחשיב את רגש האם ואת מסירותה לילדיה ולא לבטלם. יכולים גם הם ללמד את האדם פרקי הנהגה נאותה.
ההתחשבות בתכונות אלו מוכיחה שתכלית הקרבנות היא התקדמות מוסרית של המקריב והרמת גובה מוסריותו, על משאת הלב שאותה אנו משיגים מההקרבה וההתקרבות לה'. הקרבן משפיע השפעה ברוכה על נפש המקריב. בניגוד לתפיסה האלילית הרואה את הקרבנות כהענקת ממונו של המקריב על מנת לרצות את האלים ולשכך את זעמם ותו לא. אין אצלם עבודה פנימית על המידות ואין קידום של מערכי הלב.
הדין של "אותו ואת בנו" נוהג גם בבהמת חולין (כזו הנשחטת לשם אכילה שגרתית) ולא רק בקרבנות המזבח. כי שולחנו של יהודי דומה אף הוא למזבח. גם לאכילת חולין ישנה מטרה קדושה ומטרתה לטפח את תכונותיו הטובות ולקרבו אל האלוקים הנותן לחם לכל בשר.
כאשר אנו מכשירים בהמה למאכל אדם, מאכל שיהפוך לחלק מגופינו, מצווה עלינו להמתין יום נוסף ולא לשחוט בו ביום את האם ובנה כדי שנזכור את רעיון האנושיות הקיים גם בעולם החי וכדי שניישם אותו גם בחיינו.