השפיצי - אופיר טושה גפלה, "במחילה מכבודה של אשת המערות", כתר, 221 עמ'
התחרות קשה, אבל יכול מאוד להיות שזה ספרו הטוב ביותר עד כה של אופיר טושה גפלה, מהסופרים הכי מעניינים ומקוריים שלנו. זה סיפור על הרצון לעזוב הכל, כולל הכל (ובעיקר "תביעותיה המעליבות של מלאכת ההישרדות היומיומית") בלי לדפוק חשבון לאף אחד, בלי להתחרט ובלי להביט לאחור. ובקיצור, הפנטזיה הנפוצה ביותר בעולם המערבי מן הסתם. המחירים שצריך לשלם על מימוש הפנטזיה? אל תשאלו.
"וככה, כל בוקר, כשאני קם, אני לוטש מבט נוגה לעבר הספר שעל שידת המיטה, מחייך בהכנעה ויוצא לעוד יום מיותר של עבודה. כל יום לגרדום. אני לא מוצא את ההיגיון בהוצאה להורג על בסיס יומיומי רק על מנת לשרוד. זה כל כך מטומטם. אבל אה, שכחתי. הטיעון שמביס כל טרוניה: כל עבודה מכבדת את בעליה. באמת? כי לי דווקא נדמה שרוב העבודות מבזות את בעליהן, אבל כולם מעדיפים להשפיל את הראש ולהצביע על האוכל שעל השולחן ולהגיד שאין ברירה".
המותח - חואן גומז־חורדו, "מלך לבן", תרגום: עינת רוטמן, כתר, 420 עמ'
החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית המתח המשובחת, אחרי "פרויקט מלכה אדומה" ו"זאבה שחורה", בכיכובה של אנטוניה סקוט, שהיא כנראה האדם החכם ביותר עלי אדמות, או אולי השני החכם ביותר, כי מתברר שאדון וייט, הרוצח שקיפד את חיי בעלה ושאותו היא מחפשת שלא למטרת פיוס, נמצא שוב כמה צעדים לפניה ודורש ממנה לשחק משחק אכזרי. אנטוניה נחושה להוכיח שהמלכה היא הכלי החזק ביותר על הלוח, אבל אפילו בשבילה זה לא פשוט לשחק בלי לראות את הלוח כולו.
הכואב - טל כץ, "באגאדובא", שתים, 85 עמ'
"נראה שאני סובלת מקדחת הבאגאדובא, בספרות הרפואית אין לה כל אזכור, אבל יסבלו ממנה כנראה רוב הנשים שחשפו בדרך אכזרית כזו או אחרת שבגדו בהן. דיכאון וירטואוזי עצים לצד תפקוד מעורר השתאות. קדחת הבאגאדובא היא הג'ימי הנדריקס של הדיכאון". נובלה חריפה ודוקרת על קריסה הדרגתית של קשר זוגי. מצחיק כמה שזה עצוב.
האדמה נפערת בוקר נעים אחד לרגליה של הגיבורה הצעירה, נשואה ואם לשניים, והיא לא יודעת איך ממשיכים מכאן, אבל כן יודעת ש"אני מוקד האסון. אני הניצולים. אני כוחות ההצלה". בין התובנות: "טיפול זוגי זה כמו בוטוקס, מעלימים את נזקי הזמן. לאיזה חודש חודשיים אנחנו שוב נזכרים בנו צעירים ואוהבים ושייכים וחברים, אבל הרעל שהצטבר כבר נשאר לתמיד".
הרומנטי - אליסון אספק, "חתונה של אחרים", תרגום: אורית הראל, תכלת, 424 עמ'
פיבי רוצה למות. לילה רוצה להתחתן. התחלה משונה לקומדיה רומנטית כיפית ברמות גבוהות, ובכל זאת, הרי לכם. העניין הוא שפיבי מתכננת לשים קץ לחייה בחדר הפנוי היחיד שנותר במלון קורנוול; שאר החדרים פשוט תפוסים על ידי אורחי החתונה של לילה, שתימשך שישה ימים שלמים בעלות צנועה של מיליון דולר. התוכנית של פיבי לא באה טוב ללילה, שלא מוכנה ששום דבר יהרוס את השמחה. כדאי להדק חגורות, הולך להיות סוער.
הקליל - שרלוט בטרפילד, "הזדמנות שנייה", תרגום: אביגיל בורשטיין, כנרת זמורה דביר, 352 עמ'
מוזר לקרוא לרומן על צעירה נוספת שמבקשת לסיים את חייה, אחרי ש"מתקשרת" מסתורית חזתה את מועד מותה, או תאריך התפוגה שלה, כלשונה, "קליל". אבל עובדה. הספר קליל ומצחיק, החל מהרגע שבו הגיבורה (שבהתאם לתחזית בחרה בחיי נדודים והרפתקאות, עם מקסימום ריגוש ומינימום מחויבות והתקבעות) מגלה לאסונה שהיא עדיין חיה מאוד, רווקה ומרוששת ועד לסוף המתוק מדבש (וזה בסדר גמור!).
הכל נעשה עוד יותר אמין כשאנו לומדים שהסופרת "עברה לדובאי לבדה, עם כרטיס לכיוון אחד ומזוודה אחת, ועזבה 12 שנים מאוחר יותר, עם בעל, שלושה ילדים ומכולה בגובה 10 מטרים". ושוב המציאות צוחקת לדמיון בפרצוף.
העכשווי - נוגה פרידמן, "גוף ראשון רבים", ידיעות ספרים, 112 עמ'
"שמונה באוקטובר, 3:51 לפנות בוקר. אני שוכבת במיטה ליד שני ילדים ישנים שעוד לא יודעים שאבא שלהם נהרג". כשקומיקס נפתח במילים האלה, ברור שהוא לא קומיקס "רגיל". זה יומן שכול בצבע מלא, כהגדרת נוגה פרידמן, שב־7 באוקטובר איבדה את בן זוגה, לוחם שלדג עידו רוזנטל. היא מגוללת בו בכנות עילאית ובהומור מזכך את שנת האבל הראשונה שלה, שבמהלכה עידו (שהיה מעדיף להישאר אנונימי ולשמור על פרטיותו, אבל "אני מצטערת, מותק. הצורך שלך בפרטיות מת מות גיבורים, כמוך") ממשיך לתקשר איתה, כי כפי שהיא ממהרת לגלות, זה שמישהו נהרג בכלל לא אומר שהוא מת.
האיורים של רון לוין משלימים את חוויית הקריאה המטלטלת, שיכולה להתקיים לכאורה רק בישראל של ימים אלה, אבל היא מן הסתם אוניברסלית יותר ממה שנדמה. "איך לא להאשים אותך? אתה לא פה וזה כואב כל כך וממש לא פייר ואתה בחרת ללכת, אף אחד לא הכריח אותך. שוב פעם מתחמק מאחריות?".
ההיסטורי - ג'יימס מילטון, "פרשת סטלין", תרגום: עדי מרקוזה הס, כתר, 392 עמ'
הפלישה הגרמנית לברית המועצות, בשחר 22 ביוני 1941, הביאה לברית משולשת מוזרה במיוחד, בין ברית המועצות לבריטניה וארצות הברית, כל זאת בזמן שצ'רצ'יל (המצוטט בפתיחה כמי שאומר ש"יש דבר אחד בלבד שהוא גרוע יותר ממלחמה לצד בעלי ברית, והוא מלחמה בלעדיהם") מתעב את סטלין, סטלין מתעב את המעצמות הקפיטליסטיות שניסו לחנוק את המשטר הבולשביקי עם לידתו, והאמריקאים, שעדיין לא השתתפו במלחמה, מאמינים שלסטלין יש דם על הידיים בדיוק כמו להיטלר.
העיתונאי וההיסטוריון המבריק ג'יימס מילטון מפרק את הברית הבלתי אפשרית לגורמים ולפרטי פרטים, חלקם אזוטריים ממש (מיני מזונות שסטלין הגיש לאורחיו מהמערב, או פרשיות האהבים של שגריר בריטניה במוסקבה, בעל התיאבון המיני הפלורליסטי, שפעל בשיטת "אם זה זז, לך על זה"), שפורשים מניפה ססגונית מרהיבה במיוחד, לחובבי הז'אנר וגם לכאלה שפחות.
הנקמני - תום הדני נוה, "חגורת הרסס", ידיעות ספרים, 167 עמ'
שני חיילים שהודחו מיחידה מובחרת רגע לפני סוף המסלול, מתכננים נקמה במפקד המדיח. אבל כמו בכל תעלומה רגשית, דבר איננו בדיוק כפי שהוא נראה.
"סטינו אל החושך, הרחק מאלומת האור של הגדר ההיקפית. קים שאל אותה אם היא לא מפחדת להיות איתנו לבד. גרביל חצה את השביל החולי ומיד נעלם בין שיחי מתנן שעיר. 'לא', ענתה, 'מה כבר תעשו לי? אתם בטח מרגישים אפסים אחרי שבעטו אתכם מהיחידה שלכם. וגם אם תנסו איתי משהו, בטוח לא יעמוד לכם'. היא עצרה והסתכלה עלינו בחושך. 'אני לא יודע לגבי החבר שלי פה', קים אמר, 'אבל לי לא עמד גם לפני שהעיפו אותי'. 'אז עכשיו ברור למה העיפו אותך', אמרה וחייכה".
המיני - מתן יאיר, "פרידה", פרדס, 175 עמ'
במאי הסרטים המוכשר להפליא מתן יאיר ("פיגומים", "בגרות", "חדר משלו") הוא גם סופר מחונן. וכשהמטרה של המספר בספרו החדש (שהוא אגב מורה, כמו בספרו של טושה גפלה) היא לפרט ולפרוט את ההיסטוריה המינית שלו (שכמובן מולידה הסתעפויות שונות ומשונות אחרות, והתבוננות פנורמית בחייו ובחיי הקרובים לו), רגע משעמם לא יהיה פה.
"היא הייתה אחת המורות שהיה מוכן לשכב איתן. בפינה, בשיעורים של סוף היום, הוא הרגיש שהוא שט רחוק. הוא חשב שאף אחד לא רואה אותו. המורה לימדה חומר חדש והכיתה הייתה בשקט יחסי. היא לבשה טייטס שחורים. זה היה חדש ואופנתי ומגרה ושבר את העדינות שהייתה בה. הוא החל לגעת בעצמו ולאונן".
הדיסטופי - ישי ויסמן, "מלכיצדק", תשע נשמות, 152 עמ'
השנה 2150. תל אביב נחרבה באסון, ועל חורבותיה קמה עיר־מדינה דיסטופית, מונהגת על ידי כת מצומצמת ומושחתת, השולטת על ההמון הנבער באמצעות טכנולוגיה וסמים בשם המשיחיות והקדושה. הכתיבה, הקריאה והלימוד נאסרים, האומנות מבוטלת, והאמת נמסרת בידי השליט העליון בלבד. זוהי מלכיצדק. איזה פחד, אה?
מכאן העניינים רק יכולים להסתבך, להסלים ולהידרדר. "חריק בעל המקצוע, הידוע בכינוי אייזיק אף שבור, מואשם באישום החמור מכל! רצח ללא אישור! האמור רצח את אדונו יצחק בעל הרגל האחת ואת בעל המקצוע אללום, מפקד משטרת ההגנה והאי־שקר של הגדול. כל המביא אותו חי, פצוע או מת, יזכה בתגמול על סך אלפיים מטבעות ברונזה. היזהרו, המבוקש הוא בעל מקצוע מסוכן ומרושע. השאלת חייו אושרה ונחתמה בשעה 26:50 ללילה השמיני".
החרדתי - אורית זמיר, "נא לא לרסס", שתים, 107 עמ'
13468 מילים על פחד. כך מגדירה יוצרת הקולנוע והטלוויזיה אורית זמיר את ספרה הראשון, שנפתח ב"אמרה עממית נפוליטנית" (או לא), שלפיה "כל תיקן יפה בעיני אימו". בדיוק. זמיר פוחדת פחד מוות מג'וקים. והיא רוצה לטפל בפחד הזה, במדינה שבה נדמה כי יש יותר ג'וקים מבני אדם, ולנצח אותו אחת ולתמיד.
כדאי להצטרף אליה למסע הקצר והמקסים הזה - מקסים עד כמה שמשהו שקשור בג'וקים יכול להיות מקסים. בין הכוכבים האורחים: ג'וק מפלסטיק. בדרך תלמדו עובדות כמו: תיקן אמריקאי יכול לחיות ללא ראש במשך כשבועיים, ובסופם ימות מרעב. וגם: תיקן אמריקאי יכול לרוץ במהירות של עד 5 וחצי קמ"ש. תיקנים יכולים לרוץ במלוא המהירות לתוך קירות או מכשולים אחרים ולהתאושש מיד, בלי לאבד מומנטום. כבוד!
התל־אביבי - שני בסטקר, "רווקה תל־אביבית (בהסוואה)", הוצאה עצמית, 116 עמ'
ואפרופו ג'וקים (בערך), לשני בסטקר יש משימה: "לחשוף את אבירי תל אביב במערומיהם (תרתי משמע)". כך היא מעידה על ספרה השנון והפרוע בהקדמה: "הוא לא מלא בזיוני מוח, הוא קצר וקולע. הוא שלי ואינטימי, אבל גם כל כך שלכן. הוא לא מיועד רק לתל־אביביות. תכלס, אני רמלאית אחושרמוטה; ואת יכולה להיות איזו בת־ימית או באר־שבעית או בכלל סביונית או ווטאבר.
כולנו חוות את אותן צביטות בחיי הרווקות". בהמשך היא מסבירה שגם גברים מוזמנים להצטרף למסיבה, ושהם אפילו ימצאו בספר דברים שרק הם יכולים להבין. "אני נמשכת לעילי. כמו יתוש מסכן למכשיר הזה, שהורג אותו בשנייה עם שוק חשמלי שהוא בטח מרגיש בכל הגוף. אבל כנראה שזה גם הרגע שבו הוא ירגיש הכי חי בכל הגלגולים שלו על הכדור הזה. עילי הוא הקריפטונייט שלי. Forgive me father for I have sinned".
החכם - תומס ברנהרד, "חקיין הקולות", תרגום: טלי קונס, ספריית רות, 146 עמ'
104 אסוציאציות חופשיות והמצאות מחשבה - כך תיאר ברנהרד את הרשימות הקצרות שבספר, ותאמינו לי: איש לא יספק לכם 104 אסוציאציות חופשיות והמצאות מחשבה מוצלחות מאלה. לדברי גב העטיפה, האנקדוטות של ברנהרד מתכתבות עם מסורת הכתיבה של ענקים ממכורתו ברמת גתה, שילר, פון קלייסט וגם קפקא (צ'כי שכתב בגרמנית), ועוסקות בנושאים החביבים עליו, כמו מוות, שיגעון, יחס אמביוולנטי לטבע ואיבה יוקדת לחברה האוסטרית, שזו כבר התחלה מצוינת לקריאה מלבבת, תסכימו איתי. בואו נאמר שאיבה יוקדת לחברה האוסטרית מעולם לא נשמעה סקסית יותר.
המתעתע - גיא אורי, "תסמונת מרקוס מורוס", אמזון, 409 עמ' (באנגלית)
במקרה הזה, אובייקטיבי אני לא, אבל אין קץ להתלהבותי. חברי גיא צדיק, שבעבר כתב וערך ב"מעריב", בחר לפרסם את ספרו השני דווקא באנגלית (מהדורה עברית עוד תגיע בלי ספק), בהוצאה עצמית באמזון (ותחת השם גיא אורי), ולדעתי מדובר בפנינה אמיתית שאסור להחמיץ. לני כהן, סטלן אובד דרך בן 25, לוקח מונית שבה נוהג אחד, מוטי מוריס.
בסוף הנסיעה הוא מוצא את עצמו בגיהינום, מה ששמעתם, ומתברר שהגיע לשם בטעות (תקלה בירוקרטית של המערכת, אלא מה); התענוג הזה נועד בכלל למוריס. המחאות של כהן לא מרשימות את הממונים, והוא נשאר בגיהינום, עם כמה טוויסטים שלא נפרט, והתוצאה מבריקה, מצחיקה, עמוקה ומערבבת ז'אנרים (פנטזיה פילוסופית, פארסה קיומית, סאטירה חברתית, מותחן הרפתקאות עם קריצה ל"מלכוד 22" ומה לא) בכישרון אדיר ונדיר.
השירי - קרן קולטון, "סמוך לחום הגוף של", ספרי עיתון 77, 284 עמ'
לסיום, קבלו שיר אחד מתוך קובץ השירים המריר והעוקצני (והמומלץ) הזה.
"הידרדרות
יצאתי לגינה עם ג'וינט וכוס של יין קר.
עכשיו עוד לא אחת אבל היין לא יקר.
אני בודקת את עומקה של התחתית שלב
אחר שלב. יש יין זול, אין כסף לחלב.
אני מוזגת עוד כוסית ומציתה את מה
שכבר כבה. אני אני, כבר לא ילדה תמה.
למה שאעשה יש השלכות והן קשות
וזה כל מה שאמא התעקשה לא להרשות".